מערכת החינוך העתידית על פי תפיסתו של פרופ' דוד חן

במסגרת הקורס "מדעי החינוך במאה ה-21" בהנחיית פרופ' דוד חן, הציג דוד חן את הצעתו ליעול ושיפור מערכת החינוך בישראל. על פי עמדתו יש לחלק את הלימודים בבית הספר לשני חלקים: חלק אחד של הלימודים הוא לימודי חובה, שכל אזרח צריך לדעת וללמוד והם נקראים "לימודי הליבה", לימודי חובה שהם יהוו בסיס ידע משותף לכל אזרחי המדינה.לימודי הליבה יאפשרו  שיתוף פעולה ותקשורת בין השונות שבחברה. לימודי הליבה יכללו את לימוד שפת האם,  השפת האנגלית כדי להשתלב בגלובליזציה המתרחשת עלינו. תחום הידע השני הוא הידע החברתי, הכוונה לערכים, חוק ומשפט, סדרים ותקנות. תחום הידע השלישי לימודי מדע וטכנולוגיה, הכרת העולם הפיזי והביולוגי. התחום הבא זה הפסיכולוגיה כדי להבין את התנהגות האדם ותחום נוסף זה אומנויות. לימודים אילו יהוו רק שלושים אחוז  מלימודיו של התלמיד. בלימודי הליבה לא תהיה התחשבות בשונות הבינאישית, אלא בצרכים החברתיים. על לימודי הליבה תהיה אחראית המדינה ומשרד החינוך. שאר הלימודים בבית הספר שהם השבעים אחוז  הנותרים יהיו לימודים שיענו לשונות הבנאישית, השונות החברתית והתרבותית. המדינה לא תתערב בחלק זה של הלמידה, כל ילד ילמד על פי רצונו וכישוריו. איך כל זה יתבצע הלכה למעשה על פי דוד חן? התלמיד ילמד בבית ספר האם שלו יומיים או שלושה בשבוע ובשאר ימי השבוע ילמד בבתי ספר אחרים שיתמחו בתחומי דעת שונים. התלמיד או הוריו יוכלו  לבחור באיזה בית ספר הוא רוצה ללמוד על פי כישוריו.
הצעת היעול של פרופ' דוד חן אכן מעוררת לחשיבה אחרת על מערכת החינוך. חשיבה יצירתית ומתאימה לתקופה בה אנו חיים, תקופה של התפוצצות הידע. הלימוד בבית הספר הופך להיות לא רלוונטי לעידן החדש, בית הספר והמורים אינם מוקדי הידע.  הצעה שכזו פותחת לתלמידים אפיק בו יוכלו לפתח את כישוריהם,  שלא באים לידי ביטוי במערכת החינוך העכשווית, בה נדרש התלמיד לשנן ידע, דבר שלא נכון ובלתי אפשרי בעידן זה בו הידע משתנה ומצטבר במהירות רבה. ואילו התלמיד במערכת החינוך בישראל נדרש להפגין ידע במבחני סטנדרטים. אין התיחסות ולו במעט לשונות בין הילדים לשונות ביכולותיהם הלימודיות ובשונות בכישוריהם השונים .
אין ספק שזוהי הצעה מענינת המציתה את הדמיון. יש לשקול אותה בכובד ראש לשנס מותניים ולחשוב איך ניתן לישמה הלכה למעשה במערכת החינוך בישראל. נראה שזה הפתרון לכך שכמעט מחצית מהתלמידים בישראל לא מצליחים לעבור בהצלחה את מבחני הבגרות ולזכות בתעודה המיוחלת .

החינוך במאה ה-21

המאה ה-21 מצטיירת בעינינו כמאה של קידמה והתחדשות ,של פריצות דרך בכל התחומים  התפוצצות הידע וטכנולוגיה מפותחת. אך כל זה פסח על מערכת החינוך על פי תפיסתו  של פרופ' דוד חן בקורס  "מדעי החינוך במאה ה-21 ",לדעתו זה שהתלמיד הלומד בבית ספר במאה ה-21 נתפס בעיני המערכת כעוד בורג שצריך לעמוד בסטנדרטים ובממוצעים כאלה ואחרים זוהי לא התיחסות נכונה, כיוון שכל תלמיד הוא עולם בפני עצמו אין סטנדרט אחד שצריך לעמוד בו. העקרון של הטבע זה השונות ולא הדמיון והאחידות ומערכת החינוך שעושה אותנו דומים נכשלת פעם אחר פעם כיוון שהיא מציבה מטרות בלתי אפשריות שמתאימות לתפיסות האדם במאה ה-19 זמן המהפכה התעשיתית שהביאה לפתיחת בתי ספר ציבוריים והעלתה על נס את חשיבות הלימוד והחינוך בבתי ספר לכולם ולא רק לבני האצולה. עוד אומר פרופ' חן שכל הרפורמות שנעשו במערכת החינוך הן פרוגנוזה בלי דיאגנוזה, זאת אומרת נותנים תרופה בלי לדעת מה הבעיה .יש הרבה ידע בחינוך אך הוא לא מחובר ולא מעודכן ולא מתיחס לחקר האדם. לדעת פרופ' דוד חן החינוך הוא מדע ויש להתיחס אליו ככזה ולבנות תיאוריה מדעית לחינוך שמרכיביה הם: מורה ,תלמיד , טכנולוגיה.אני מצרפת כאן ציטוט ממאמרו של פרופ' דוד חן שנקרא "אינכם מבינים בחינוך? אתם יכולים להיות ראשי ועדה" שפורסם בדאמרקר שבו אומר פרופ' דוד חן את הדברים הבאים:"הדיון הציבורי נעשה ללא בסיס נתונים של ממש וללא היכרות עם הנעשה בעולם. מה אין בשיח הציבורי? ממש פלא, מהשיח העוסק בחינוך נעדרים שני עמודי התווך של החינוך: אין תלמידים ואין תוכן. למשל, תפישת התלמידים במערכת החינוך היא תפישה מכניסטית שמקורה במהפכה התעשייתית. היעד של "סטנדרטים בחינוך" מתעלם מכל מה שהמדע של המאה ה-20 מלמד אותנו על השונות הבין-אישית החברתית והתרבותית של התלמידים. התמודדות עם השונות העצומה צריכה להיות נושא מרכזי בדיון הציבורי של חברה המבקשת להיות הומניסטית, חכמה עם חופש מחשבה ועידוד מצוינות.

דוגמה בולטת אחרת היא נושא הידע הנדרש לקיומה של חברה אזרחית, כלכלית וסולידרית. ידע שנקרא ליבה. נושא הליבה הוא נושא ערכי, פילוסופי חברתי, תרבותי וכלכלי. מעולם לא התקיים בישראל דיון משמעותי בעניין. חוזר המנכ"ל מגדיר את הליבה במספר שעות לקבוצת מקצועות, אך לא התקיים כל דיון מקצועי, ערכי וציבורי בנושא, ולכן אין בהגדרת הליבה תכנים. קליפה ריקה. חינוך הוא עניין רציני. הגיע העת להפקיע את הדיון הציבורי מידי שרלטנים התופשים טרמפ על התחום ולהעביר אותו לפסים רציניים שבהם קודם כל מבינים את הבעיה - ורק אז מחפשים את הפתרון, כמו במדינות אחרות שמבינות מהו חינוך לצדק חברתי, לכלכלה, לערבות הדדית ולידע אישי מגוון".מצרפת  קישור לכתבה המלאה שהתפרסמה ב- 7.11.11 בדאמרקר.

 לדעתי פרופ' דוד חן מנתח נכון וברור את הבעיה של מערכת החינוך בארץ ,כיוון שאני נמצאת במערכת שנים רבות ורואה את האמור לעיל הלכה למעשה. מערכת החינוך ניסתה להכניס לשורותיה שינויים כאלה ואחרים ושינויים אילו לא שרדו לזמן רב ולא הביאו את השינוי המיוחל שכולם ציפו שיגיע .התלמידים נמדדים במבחנים ארציים ובינלאומיים צריכים לעמוד בבחינות הבגרות. להגיע לסטנדרטים וליעדים המתוחמים  בתוכנית הלימודים  וזוהי התכלית של הלמידה בבית הספר. כאשר ראו שהתלמידים בישראל הם תת- משיגים הגבירו את שעות הלימוד במקצועות הליבה ,אם כן נשאלת השאלה המהותית מה כן יביא את השינוי המיוחל האם זוהי תוכנית התקשוב שקורמת עור וגידים ומוטמעת בבתי ספר בארץ? שבה ניתן מקום וחשיבות לילד כאינדיבידואל ובעל מכוונות עצמית. התשובה לכך תהיה ברורה והחלטית כל עוד תוכנית התקשוב תהיה צמודה לתוכנית הלימודים שבה מוכתבים הסטנדרטים שבהם התלמיד צריך לעמוד ולא יתנו חשיבות לשונות שקיימת אצל התלמידים וליכולות הלמידה השונות וכן שינוי בתפיסה שהתלמיד צריך לעמוד בסטנדרטים ללא התיחסות לכך  שהוא הוליסטי ויש בו מכלול התנהגויות וידע שצריך להתאים את תוכניות הלימודים לכאלה המתיחסות לשונות הקיימת בין התלמידים.