השבוע קראתי את מאמרו של פרופ' עמי וולנסקי The Rise and the Price of the Standards Movement - "עליית תנועת הסטנדרטים והמחיר שגבתה".
במאמרו זה סוקר פרופ' וולנסקי את רפורמת הסטנדרטים שהונהגה בבתי הספר בארה"ב ובאנגליה מאז שנות השמונים. הכוונה שכל התלמידים באשר הם, צריכים לעמוד בסטנדרטים שקובעת מערכת החינוך ללא התיחסות לשוני בין התלמידים, למגוון הכישורים שלהם וליכולות השונות שלהם. תפקיד המורה הוא להיות אמון על הישגי התלמידים, זאת אומרת על המורה לדאוג שכל תלמידיו יעמדו בסטנדרטים אילו והישגיהם יעלו בהתאם, כי הרי לשם כך הוכנסה רפורמה זו כדי להעלות את הישגי התלמידים. הרעיון של שימוש בסטנדרטים במערכת החינוך הונהג לראשונה במדינות המזרח ומשם הובא למדינות המערב בעקבות ההצלחה המרשימה בהישגי התלמידים במזרח, שם נהוג במערכת החינוך לבחון את התלמידים והבחינות הן המנוע התחרותי של החברה. נוצר חזון שטען שחינוך טוב הוא חינוך שניתן למדידה= סטנדרניזציה. גם ישראל שמצאה את עצמה במקומות הנמוכים והמביכים בטבלה הבינלאומית במדעים ובמתמטיקה שהביא לביקורת על מערכת החינוך. בעקבות התחושות הקשות נקבעו הצעדים הבאים שכל מפקח מקצועי התבקש להציב סטנדרטים עבור המקצוע שלו המסר היה "אם אין בידך סטנדרטים אינך קיים".
היתרונות שמנו אלה שהיו בעד בסטנדרטיזציה הם:
- לא ניתן היה להרחיב ולהנגיש את ההשכלה לכלל האוכלוסיה ובה בעת לשמור על רמתה ואיכותה ולכן הקונפליקט בין מצוינות לאיכות והנגשה ניתן לפתרון על ידי הסטנדרטים.
- תחרות מוציאה את המיטב מן האדם הכוונה לתחרות בין בתי הספר ובין התלמידים זו מובילה למצוינות ולעבודה קשה.
- רעיון הסטנדרטים משקף קפדנות ונמרצות ותורם לחוויה החינוכית.
- לספק את דרישת ההורים לחינןך טוב ואיכותי עבור ילדיהם.
- הסטנדרטים יצרו מתח ועומס בלתי הגיוני על המורים.
- המירוץ אחר ההישגים והסטנדרטים הביא לתופעת שינון ושנאה בקרב התלמידים לשנן את החומר.
- ילדים משכבות חלשות נפגעים פעמיים על ידי החברה פעם מעצם היותם הקבוצה החלשה ומעוטת היכולת ופעם שניה על ידי הצבת רף סטנדרט שאינו אפשרי עבורם.
- הלמידה לקראת מבחן הפכה לפדגוגיה, המבחנים והמעקב הפכו את ההוראה לצרה, חסרת מעוף ולא יצירתית.
